פרשת קדושים (המחוברת לפרשת "אחרי מות") מרובה מאד בפרטים המבקשים לשרטט עולם שבו המושג קדושה אינו שייך רק לחיבור של אדם עם אלהיו אלא בעיקר לחיבור של אדם עם סביבתו. התורה דורשת מאיתנו להיות "אנשי קודש" ולא מלאכים. הקדושה מתבררת ככזו שבה האדם מודע לכך שאינו יחיד בעולם אלא חלק משלם גדול יותר. בתוך הפרטים המרובים של פרשת קדושים מובא הפסוק המפורסם  "ואהבת לרעך כמוך". הפסוק הזה זכה להתפרסם בזכות רבי עקיבא שקבע שזהו הכלל הגדול שבתורה. אולם אחד מהחכמים באותה תקופה חלק על כך וטען שיש כלל גדול מזה. מדרש ההלכה של פרשת השבוע (ספרא, קדושים ד) מציג את הדברים כך:

'ואהבת לרעך כמוך' ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה ספר תולדות אדם' זה כלל גדול מזה.

הפסוק "זה ספר תולדות אדם" פותח את פרק ה' בבראשית, שהוא הפרק המתאר את יצירת האנושות. ראשיתו של הפרק, אותו דורש בן עזאי כ"כלל גדול בתורה" מתאר את בני הזוג:

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: 

אחד מגדולי חכמי מרוקו במאה הי"ז, ר' אהרון אבן חיים, פירש את המחלוקת הזו בפרושו לספרא "קרבן אהרון":

הוא כלל גדול משום שפסוק "ואהבת לרעך" הוא מחייב אהבה מצד הריעות לבד, אבל "זה ספר" מחייב אותה מצד האחוה שהוא חיוב יותר גדול. ועוד כי בזה הראה לנו שכולנו צלם אחד ובחותם אחד והיא הצורה האלהית.

הוא מתכווין לומר שהרעות מחברת אנשים שאין ביניהם קשר אימננטי. לעומתה, האחווה מחברת קרובים. "זה ספר תולדות אדם" מבקש לומר שכל האנשים שייכים למשפחת האדם, וככאלה אנו מצווים על הסולידריות. כמאתים שנה מאוחר יותר כתבו שני גיסים, ר' מרדכי זאב איטינגא ור' יוסף שאול נתנזון (מאה י"ט, פולין), את פירושם לתלמוד ירושלמי: "ציון ירושלים", ושם הם מדגישים את חידושו של בן עזאי:

הנה האלהים הוא ריבוי כמו שכתוב "אלהים אשר ילכו לפנינו". ואף על פי כן הוא אחד בתכלית הפשטות, וחלילה אין שום ריבוי בתוכו, אף שמסתעף כמה כוחות השפעה ממנו, בכל זאת הוא יחיד ומיוחד. והנה כאשר ברא אלהים אדם זכר ונקבה בראם, עשהו בדמות אלהים כביכול: אף שיש בו ריבוי – זכר ונקבה – ותולדותיהם יסתעפו לכמה וכמה, בכל זאת יהיה כאדם אחד, שתהיה אהבה ואחוה בינותם כאילו הם אדם אחד מורכב מכמה איברים. וזה כלל גדול יותר מ'ואהבת לרעך כמוך'.

על פי פירושים אלו מובן שבן עזאי מבקש למצוא את הבסיס המשותף לאחריות שבין בני האדם במקור הבריאה. 'זה ספר תולדות אדם' מבקש לומר שנקודת המוצא לכל היפרדות אנושית צריכה להיות ממקום החיבור של "יום ברוא אלהים אדם". את הגישה הזו, שיש בה את היסודות העמוקים ביותר להומאניזם עולמי, אימצו אנשי חינוך והגות שביקשו לאזן את החברה היהודית הנמשכת להגדרות לאומיות סגורות על חשבון אהבת האדם הכללי.

אולם אני מבקש לשמוע בדרשתו ומחלוקתו של בן עזאי עם רבי עקיבא משהו אחר. ייתכן שאפשר להמשיך את דרשתו של בן עזאי עוד צעד קדימה.

יש אפשרות לתאר את דברי בן עזאי דווקא בהקשר של איש ואשה, ששניהם ביחד קרויים אדם: זכר ונקבה בראם…ויקרא את שמם אדם". אולי מבקש בן עזאי ללמד אותנו שזה ספר תולדות אדם, הבסיס של האיש והאשה ששניהם קרויים אדם, זה הכלל שממנו נובעת האנושות כולה.

גם רבי עקיבא וגם בן עזאי מסכימים שהכלל הגדול של התורה עומד על כך שהאדם יוצא מעצמו. המפגש עם האחר, עם הזולת, הוא הכלל הגדול שבתורה. ר' עקיבא מציב את הזולת בדמות "רעך". מכאן מתחיל הכל. הידיעה שיש מצוות אהבה למישהו שהוא מחוץ אלי מאפשרת להתחיל לבנות את העולם. בהקשר הזה יוצר האדם את קשריו החברתיים, ובראש וראשונה עם אשתו: "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים קודם כל בין איש לאשתו. מבחינה זו אין הבדל מהותי בין קשר של איש לאשה לבין קשר שבין איש לאיש.  

על כך חולק בן עזאי: לטענתו: "זה ספר תולדות אדם" עוסק בכלל היסודי של העולם שמבוסס על הזוג, שהם האדם. אין איש בלא אשה ולא אשה בלא איש. איש בלא אשה לא יכול לבטא בשלמות את המושג "אדם". "צלם האלהים" יכול לבוא לידי ביטוי רק בשלמות הזו ולכן הכלל הגדול של התורה איננו באני ואתה אלא דווקא באיש ואשה. כך דורש רבי חייא בר גמדא (בראשית רבא פרשה י"ז, א): "כל שאין לו אשה… אף אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". המעמד הרוחני של האיש והאשה שווה לחלוטין: שניהם קרויים אדם ושניהם יחד מרכיבים את הדמות השלמה של "צלם האלהים". דמות זו מבוססת על הבריאה של פרק א בבראשית: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". הזכר והנקבה אינם זהים ל"איש ואשה". האחרונים קרוצים מאותו חומר "כי מאיש לוקחה זו". הזכר והנקבה הם שניים שבהתאחדם נהיים לאחד הנקרא "אדם". ה"אדם" הזה נברא ולא רק נוצר. זוהי בריאה כמו שבריאת העולם היא בריאה. כמעט ולא נמצא בכל תיאור מעשה בראשית עוד "ברא": "בראשית ברא" = "ויברא את האדם". החיבור בין הזכר לנקבה יוצר את האדם. זהו חידושו של בן עזאי ב"ספר תולדות אדם" שהוא הכלל שעליו מבוססת התורה כולה.

המאה ה-19 קירבה את העולם לתובנה של בן עזאי, המבססת את עיקרון השוויון שבין בני האדם בכלל ובין המינים בפרט, אולם המאה ה-21 עירערה את התובנה שלו בדבר השלמות שיוצרת הזוגיות הדו-מינית. הרוח הנישאה בחוגים ליברלים היא שהאדם נברא יחידי, כשלם ולא כחלק. כבוד האדם מדבר על בלעדיותו של האדם ולא על קשריו המשפחתיים. נושא זה נמצא בויכוח תרבותי תוסס שמן הסתם עוד יזין אותנו ימים רבים. הכלל של רבי עקיבא מינורי יותר. הוא יודע שאנחנו שונים ומגוונים. מתוך קבלת השונות והריחוק הזה הוא מבקש שלפחות נקפיד על הקדושה בעולמנו, זו המודעת לזכותו של הזולת לחיות את חייו על פי רוחו ורצונו, מבלי לפגוע בזולתו.